הקש האחרון: ביקורת סרט נטפליקס

"הקש האחרון" (Straw), סרטו החדש של טיילר פרי (סרטי "מדיאה"), מותח קו ישיר בין זעם אישי למציאות חברתית סדוקה. זהו לא סרט פעולה קלאסי ולא דרמת מתח טיפוסית, אלא יצירה שבונה את עצמה בשקט מחניק, עד לרגע ההתפרצות הבלתי נמנעת. פרי, שרגיל להצהרות קולנועיות ישירות, שומר בתחילת הסרט על איפוק יחסי ומכוון את מבטו לעבר הפרטים הקטנים שבשגרה המתישה. דרך סיפור פשוט אך טעון, הוא מציב מול הצופים מראה כואבת על הקושי בלהתקיים תחת מערכות בעייתיות, שלא נותנות הזדמנות לחלשים בחברה. הסרט לא מבקש לרגש או לבדר, אלא לנער ולגרום לצופה לרצות לפעול ולשנות, וזה בדיוק מה שהוא עושה, גם אם לא תמיד באלגנטיות.

במרכז העלילה עומדת אנג'לה, אם חד-הורית שמנסה לשרוד תחת עבודה קשה, בירוקרטיה קרה ויוקר מחיה גובר. יום קשה במיוחד מוביל אותה למהלך נואש שמשפיע על אנשים רבים. טראג'י פ. הנסון ("מאחורי המספרים") מגישה כאן את אחת מהופעותיה העוצמתיות ביותר. בסצנות הראשונות של הסרט היא מרגישה כמו הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע. היא לא זקוקה למונולוגים דרמטיים: המבט, השתיקה, הדרך שבה היא ממהרת ממקום למקום ומנסה להשיג דברים, מדברים בעד עצמם. אנג'לה היא לא גיבורה קולנועית טיפוסית, אלא אישה פשוטה שנשחקת בשקט. היכולת של הנסון להציג את אנג'לה בלי לגלוש לקלישאות, יוצרת דמות אמיתית, גם פרטית וגם ייצוגית, וזה בדיוק מה שהסרט צריך כדי לפעול רגשית ואינטלקטואלית גם יחד.

המטרה בסרט היא לא להציג רק את סיפורה של אנג'לה, אלא מיקרוקוסמוס של עוול מערכתי. טיילר פרי בוחר לחשוף את המנגנונים השוחקים של רווחה, בריאות ודיור, לא כרקע טכני אלא כחלק בלתי נפרד מהאימה שגוברת מרגע לרגע. הסרט מפנה אצבע מאשימה לעבר מוסדות שדוחקים אנשים לקצה במקום לתמוך בהם. הבחירה להציג את הכישלון המערכתי דרך דמות אחת מחזקת את התחושה שאין כאן מקרה חריג, אלא שיטה שלמה שמתעלמת מהאנשים שבתוכה. בכך, מצליח פרי לעשות שימוש בקולנוע ככלי חברתי אפקטיבי, גם אם לא כל בחירת בימוי שלו חפה מהגזמה.

עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מהנפילות המוכרות של טיילר פרי. ברגעים מסוימים הסרט שוקע במלודרמטיות יתר: סצנות שנבנות באופן מדויק מתפרקות תחת דיאלוגים דרמטיים מדי, או מסרים שחוזרים על עצמם ומנסים לחנך. ההזדהות שנבנית באיטיות לאורך העלילה נחלשת כשפרי מחליט להסביר במקום להראות. הדיאלוגים בבנק מעייפים, גם החיבורים שמנסים לייצר בכוח בין אנג'לה לשוטרת ולמנהלת הבנק כדי להכניס עומק נוסף הם רופפים. הצופה, שכבר הבין את המסר, נדרש לעיתים להקשיב להרצאות מוסר מיותרות. זהו אחד המקומות בהם הסרט פוגע בעצמו: במקום לאפשר לרגש לדבר, הוא מתעקש לנסח אותו שוב ושוב, באופן שפוגע באותנטיות שכה הקפיד לבנות. כך העניין של הצופים דועך, אך מצליח בכל זאת לטפס מעט למעלה לקראת סיום הסרט, באמצעות תפנית מסוימת שיוצרת עניין מחדש. ויזואלית, הסרט שומר על סגנון מינימליסטי וריאליסטי. הצילום קודר, מרובה בקלוז-אפים שנשארים עוד כמה שניות מעבר לנוחות שהצופים רגילים אליה, מה שמחדד את תחושת המחנק הקיומי. הליווי המוזיקלי לא משתלט, אלא משרת בשקט שלו את האופי שמבקשים להעביר בסרט. יש כאן בחירה ליצור חלל רגשי אפקטיבי במקום דרמה מלודית קלאסית. ההחלטה הזו תואמת את הניסיון של הסרט שלא להוליך את הצופה יד ביד ולהשאיר אותו לבד עם התחושות. הסגנון הזה, גם אם ייתפס כ"יבש" מדי לחלק מהצופים, מאפשר לטראומה היומיומית להישמע לא כזעקה קולנועית, אלא כלחישה מתמדת שנשארת גם לאחר הצפייה.

למרות אופיו האישי, הסרט מייצר תחושה קולקטיבית. אנג'לה אולי לבד, אבל בכל פריים קיימת התחושה שמה שקורה לה קורה לעוד רבות אחרות שזועקות חרישית. בכך, הסרט מצליח למקם את עצמו בתוך שיח חברתי מובהק. הוא לא מבקש מהצופים לפעול פוליטית, אבל הוא מציע הצעה מוסרית: תביטו, תראו מה קורה לאנשים כשאין להם רשת ביטחון. הסרט לא מעניק כלים ופתרונות או מציע גאולה, אלא רק מציג תיאור חד ומכאיב של שבר. דווקא בהימנעות ממסקנות קלות, הוא זוכה לעוצמה שמעט סרטים מהסוג הזה מצליחים לייצר.

"הקש האחרון" הוא סרט מטלטל, לעיתים נוקשה מדי או אפילו מתיש, אבל כזה שקשה להישאר אדישים אליו. הוא לא מהודק לחלוטין: הסגנון לעיתים מתפרק, המסר חוזר על עצמו, והעריכה לא תמיד מדויקת - אבל הוא מרגיש קרוב למציאות. זהו קולנוע שלא מחפש ללטף, הוא רוצה לחשוף ולתת אגרוף בבטן. טראג'י פ. הנסון מחזיקה את כל היצירה על כתפיה בגאון, בסרט שרוב השחקנים בו לא מצליחים להתבלט לטובה, והופכת תסריט טעון אך לא אחיד ליצירה מסקרנת ומעוררת מחשבה. לא כל אחד יאהב את הסרט הזה ולא כולם יסכימו עם המהלכים שטיילר פרי בחר, אבל קשה שלא להרגיש אותו, וזה אולי כל מה שסרט כזה צריך להשיג.

הסרט "הקש האחרון" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן