הסטודיו: ביקורת סדרה

הסדרה "הסטודיו", מבית היוצר של סת' רוגן שגם מככב בה ו-Apple TV+, מספרת סיפור על תעשיית הקולנוע, ומה שקורה מאחורי הקלעים שלה. בעשרה פרקים קצרים, היא מפנה זרקור לתופעה עכשווית בתחום כמו ליהוק מגוון מגדרית לצד רשימת החשודים המיידית - טקסי פרסים, במאים שצריך לרצות, טכנולוגיות קולנועיות משתנות ומעל הכול האגו הגדול של כל העושים במלאכה. סיפור המסגרת הוא עשיית סרט פיקטיבי בשם "קול אייד", על שם המשקה הפופולרי, פרודיה על הסרטים שזוכים להצלחה אדירה בקופות, המבוססים על בובה ("ברבי" מוזכרת במפורש) או משחק מחשב.

במרכז הסדרה עומד מאט רמיק (סת' רוגן, "ריאיון סוף" ), שמתמנה לראש האולפן "קונטיננטל" (בקריצה ל"יוניברסל"), לאחר שראש האולפן הוותיקה, פטי (קתרין אוהרה, "שיט'ס קריק") מסולקת מתפקידה על ידי המנכ"ל , גריפין מיל (בריאן קרנסטון,"שובר שורות" , שמראה כאן יכולות קומיות מרהיבות במיוחד). רמיק מעומת עם הדרישות לייצר movie, כלומר סר,ט שיצליח בקופות ולא film - סרט אמנותי שמצליח בפסטיבלים. לצדו נמצאים חברו הנאמן, סאל ספרסטין (אייק ברינהולץ, "מינדי"),שרצה גם הוא בתפקיד אך אינו נוטר טינה ומראה חברות אמיתית מהי , מנהלת הפרסום מאיה, (קתרין האן, "וונדה-ויז'ן"), שנותנת כאן הופעה קיצונית במיוחד וקווין (צ'ס סווי וונדרז), המתמחה השאפתנית.

הסדרה היא מחווה לסרטו של רוברט אלטמן "השחקן" (The Player) , פרודיה נשכנית על הוליווד, שגם היא כוללת מחווה לסרטו של אורסון וולס, "מגע של רשע"(1958), שכולל שימוש בטכניקה הקולנועית של ה"וואן שוט" שמחזקת את האפקט ה"דוקומנטרי" שבו הצופה חש חלק מההתרחשות ב"זמן אמת". בסרט מככב טים רובינס בתפקיד גריפין מיל, כשם הדמות של בריאן קרנסטון ב"הסטודיו", וזוהי רק אחת מהדרכים בהן מתכתבת הסדרה עם הסרט.

בסרט "השחקן" היו הופעות אורח רבות של שחקנים, שרצו להשתתף תחת במאי גאון כמו אלטמן, רק חלקם הופיעו בגרסה הסופית, ורבים מהם נשארו בסוף על רצפת חדר העריכה. ב"הסטודיו" יש הופעות אורח רבות של במאים ושחקנים, שמתחילות בפרק הראשון עם מרטין סקורסזה בתפקיד עצמו. הוא מציע סרט המבוסס על הסיפור האמיתי של ג'ים ג'ונס, מנהיג כת נודע לשמצה, שחבריה התאבדו בשתיית משקה מורעל, דומה למשקה הקול-אייד הפופולרי. מאז השתרש בתרבות הפופולרית הביטוי : "לשתות את הקול-אייד" כדימוי לציות עיוור. הרעיון מוצא חן בעיני רמיק, אך ברור שסרט כזה לא יהיה להיט קופתי. הוא נאלץ לאכזב את הבמאי הדגול ולבחור בגרסה המסחרית, בה "איש הקול -אייד" הוא דמות לכל המשפחה. "הסטודיו" נעה בין סאטירה נושכת לחיבוק אוהב לעולם המטורף שאותו היא מתארת. האנרגיה המאנית של הדמויות משקפת את התזזיתיות של העולם הקולנועי, אך גם את הקסם שלו שמצליח להלהיב המונים. זו סדרת טלוויזיה שמתארת את עולם הקולנוע ובכך מדגימה את השינוי במעמדה של הטלוויזיה, ממדיום שנחשב נחות יותר מהקולנוע, לשחקנית הראשית. בפרק הראשון אומר סקורסזה שעדיף היה למכור את הסרט לאפל, כפי שאכן עשה עם סרטו "רוצחי פרח הירח", שגם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, וכמו הסדרה עצמה שמופיעה בשירות הסטימינג.

הסדרה רצופה אזכורים בקצב מסחרר לסרטים, שחקנים ובמאים. מצמצת רגע ופספסת עוד אזכור שנון. הדמויות מדברות בקצב של מכונת ירייה, והפאנצ'ים רודפים אחד אחרי השני בהתאם. לפעמים זה חינני ולפעמים קצת מעייף. לא כל הפרקים מתעלים לרמת הפרק הראשון שבו מספק סקורסזה פרודיה עצמית מדויקת. גם הפרק השני על הגביע הקדוש של הקולנוע הלא הוא ה"וואן שוט", שמשתמש בטכניקת ה"וואן שוט", צילום אחד מתמשך לאורך כל הפרק, מצליח לשחזר את האנרגיה והלחץ על סט צילום סרט.

גם הפרק שבו מסתבכים כל אנשי האולפן בניסיון להיות פוליטיקלי קורקט בליהוק הדמויות של "איש הקול- אייד" ומשפחתו משעשע ומדגים את גודל האבסורד בניסיון להיות תמיד בסדר עם כולם. "הסטודיו" מצטיינת גם בהמצאת סרטים פיקטיביים משכנעים שמייצגים נאמנה את הרוח ההוליוודית. כך יש סרט אקשן ארוך מדי בבימויו של רון הווארד בתפקיד עצמו, סרט על זוג נשים וסרט ערפדית לוחמת בכיכוב זואי קרביץ שנותנת כאן הופעה מוקצנת במיוחד.

הסצנה המסיימת את הסדרה היא זיקוק של שיר האהבה לסרטים הממלאים את אולמות הקולנוע ומספקים רגעים של אושר לצופים. אחת הדמויות מנסה להיזכר איזה סרט ראתה כילדה, כדרך לברוח מהמצב הלא פשוט בבית. היא לא נזכרת איזה סרט זה היה בדיוק, אבל נראה שזה לא חשוב. החוויה באולם הקולנוע היא חוויה משנת חיים ומעוררת תקווה. בסופו של דבר, אומרת לנו "הסטודיו", תמיד יהיו לנו סרטים ומסך גדול או קטן להסתכל עליו, ואולי לשכוח לרגע את העולם שבחוץ. לפעמים, זה כל מה שצריך.

הסדרה "הסטודיו" זמינה לצפייה ב-Apple TV+. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן