קארי מאליגן חוגגת 40: חמשת התפקידים הטובים שלה

צעירה מבטיחה

לפעמים דמות אחת מצליחה לרכז בתוכה זעם, פגיעוּת, ציניות, הומור שחור ורוך. קארי מאליגן מגלמת בסרט הביכורים של השחקנית אמרלד פנל כבמאית אישה צעירה שנושאת על גבה טראומה שאינה שלה בלבד, ויוצאת למסע אישי שמטרתו אינה נקמה עיוורת, אלא חשיפת אמת קשה ומורכבת. ההופעה שלה נעה בעוצמה בין רגעים של שבריריות לבין התפרצויות בלתי צפויות של כוח פנימי, והכל במבט שקט או בחצי חיוך שמרמזים על הסערה שמתחוללת מתחת לפני השטח.

במהלך הסרט, מאליגן מציירת דמות שאינה נוחה לעיכול, לא כקורבן טיפוסי או גיבורה מוסרית. היא כופה על הצופים להתבונן במציאות לא פשוטה, ומובילה את הסרט בביטחון נדיר, שגם כשהוא בוחר בדרכים סגנוניות מוקצנות, שומרת אותו מחובר לקרקע רגשית אותנטית. מדובר באחת ההופעות המרשימות שלה, לא רק בגלל האומץ שבה, אלא בגלל שהיא מוכיחה שמאליגן יודעת בדיוק איך לשלב מוחצנות עם איפוק, ולעורר הזדהות גם כשלא קל להזדהות.

בתוך לואין דיוויס

מאליגן מגלמת בסרטם של האחים כהן את ג'ין ברקי, שותפה מוזיקלית לשעבר ואהובה לשעבר, שחיה באווירה טעונה של מתחים לא פתורים עם לואין דוויס (אוסקר אייזק), מוזיקאי פולק צעיר שמנסה להתקדם בקריירה שלו בניו יורק של שנות ה-60. המתח בינה לבין לואין מבעבע מתחת לפני השטח ומלווה את מערכת היחסים המורכבת ביניהם לאורך הסרט, שבו לואין נאבק לשמור על האותנטיות והמקצועיות במקביל לחרדות ולחוסר הביטחון שלו. מאליגן מצליחה להביא איזון עדין בין עוקצנות חריפה לבין רגישות שמוסתרת היטב, וכל מבט, נשיפה ומשפט שלה מדגישים שהיא לא רק דמות משנית, אלא כוח עצמאי ומרכזי בסיפור, שמוסיף עומק רגשי רב לסרט.

אחד הרגעים הזכורים ביותר הוא דווקא כשהיא על הבמה, שרה יחד עם ג'סטין טימברלייק וסטארק סנדס את "Five Hundred Miles". בלי צעקה ובלי דרמה, מאליגן מצליחה להעביר געגוע, תקווה, ואיזה שבר קטן – הכל בתוך דמות שבדרך כלל לא נותנת לרגש לחדור את הקליפה. גם כשג'ין מסייעת ללואין למצוא הופעה במועדון הגזלייט, היא עושה את זה לא מתוך רחמים, אלא מתוך אחריות שקטה של מי שמבינה אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו.

תמונה משפחתית

סרטו של פול דנו מתמקד במשפחה אמריקאית בשנות ה-60 דרך עיניו של ג'ו, נער צעיר שמתמודד עם השבר המשפחתי שפורץ כשאביו מאבד את עבודתו והאם, ג'ין, מוצאת את עצמה מתמודדת עם תחושת בדידות, תסכול ומשבר פנימי. מאליגן מגלמת את ג'ין בצורה מורכבת ורגישה, מציגה דמות של אישה שמנסה לשמור על שלמות המשפחה, אך מתמודדת גם עם רצון עז לחופש ולחיים מחוץ לתפקיד המסורתי של אם ואישה. היא מצליחה להעביר את המאבק הפנימי בין האינסטינקט לשמור על הבית לבין הצורך לפרוץ את הגבולות שהחברה והנורמות מכתיבות לה.

מאליגן מביאה הופעה עדינה אך עוצמתית, שמצליחה להכניס את הצופה לתוך הלבבות והרגשות של ג'ין. כל מבט שלה, כל מחווה, משדרים את הפגיעות והכוח שמסתתרים מאחורי דמות שנראית שבורה אך אינה מוותרת. הסרט משקף בצורה חדה את המורכבות של מערכות יחסים משפחתיות במצוקה, ודרך התצוגה של מאליגן, הצופה זוכה להבנה עמוקה יותר של הקונפליקט בין חלומות אישיים ומחויבויות משפחתיות. כך, "תמונה משפחתית" הופך לסיפור אנושי ומרגש על אהבה, אובדן והתבגרות.

לחנך את ג'ני

"לחנך את ג’ני" בבימויה של לונה שרפיג מתאר את סיפורו של מסעה של ג’ני, אישה צעירה מליברפול שמחליטה לשבור את הגבולות שהחברה שלה הציבה לה דרך השכלה. ג’ני, שמגיעה מרקע פשוט ועם חיים שגרתיים, נרשמת לקורסים באוניברסיטה ומתחילה ללמוד ספרות אנגלית. שם היא פוגשת את פרנק, פרופסור שמרני וסקפטי, שלראשונה מתמודד עם תלמידה שנכנסת ללמידה מתוך תשוקה אמיתית ורצון לשנות את גורלה. הסרט בוחן את היחסים המורכבים בין השניים, כשהם מלמדים זה את זה לא רק על ספרות, אלא גם על חיים, חלומות ופחדים. ג’ני מביאה איתה רוח צעירה ותעוזה, בעוד שפרנק מייצג את העולם האינטלקטואלי שבו הכל מתנהל בתוך כללים שנראים לפעמים כנוקשים ולא גמישים.

מאליגן, שמגלמת את ג’ני, מביאה לתפקיד עומק רגשי יוצא דופן. היא מצליחה להעביר בצורה מדויקת את המאבק הפנימי בין הרצון לשינוי לבין הפחד לאבד את המוכר והבטוח. היא מעניקה לדמות צבע ועוצמה ויוצרת נוכחות שמושכת את הצופה ומחזיקה אותו במתח רגשי לאורך כל הסרט. הופעתה היא שילוב מושלם בין פגיעות לתעוזה, המאפשרת להבין את מורכבות הדמות ואת הקונפליקטים שבה, וכך היא הופכת את ג’ני לדמות חיה ונושמת שמספרת סיפור אוניברסלי על חיפוש אחר חופש וערכים אישיים.

בושה

"בושה" של סטיב מקווין היא דרמה מהורהרת, מטרידה ובלתי נשכחת, שחודרת לעומק הנפש האנושית דרך עיניו של ברנדון (מייקל פסבנדר), גבר ניו-יורקי מצליח לכאורה, שנאבק בהתמכרות מינית הרסנית ההולכת ומשתלטת על חייו. הוא מנהל שגרה מדוקדקת של שליטה, ניתוק רגשי והתמסרות לדחפים, עד לרגע שבו אחותו הצעירה, סיסי (קארי מאליגן), מגיעה לביקור בלתי צפוי. נוכחותה מטלטלת את עולמו הסגור והמחושב, ומביאה עמה שבר רגשי עמוק מן העבר, כזה שברנדון התאמץ זמן רב כל כך להדחיק. דרך מערכת היחסים הסבוכה והכמעט בלתי אפשרית ביניהם, הסרט חושף את הפגיעות שבלב ההדחקה, ואת התחושות שאי אפשר לרסן לאורך זמן – בושה, כמיהה, ואובדן תחושת ערך עצמי.

מאליגן, בתפקיד סיסי, מעניקה את אחת מהופעותיה הרגשיות והחשופות ביותר. סיסי היא ניגוד מהותי לברנדון – קולנית, פגיעה, רעבה לאהבה ולקרבה – והיא חושפת בעדינות את השברים שמהם עשויים חייהם. רגע השיא הוא בביצוע המצמרר שלה ל-"New York, New York", שנפרש על פני פריים סטטי ומלא כאב; היא לוחשת יותר משהיא שרה, והקול הסדוק שלה הופך לפצע פתוח. דרך המבט שלה, התנועות הקטנות, התחנונים השקטים, היא שוזרת את הדמות לכדי דיוקן של מי שנאבקת להישאר בחיים רגשיים בתוך עולם שמסרב להכיל אותה. זו הופעה שמבליטה את הכישרון שלה לקרוא תפקידים דרך סדקים, ולהפוך כל שתיקה לקריאה לעזרה.